החלטה בתיק בע"מ 2780/12

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת נ' נצר) ברמ"ש 1290-01-12 מיום 1.3.2012, בה נדחתה בקשת רשות הערעור מטעם המבקשים 3-1 (להלן: המבקשים) על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (סגנית הנשיא א' אשקלוני) לדחות את בקשתם של המבקשים לסילוק על הסף של תביעת המשיב נגדם.

תמצית עובדות המקרה והליכים קודמים

1.        המשיב ואמם המנוחה של המבקשים הכירו בשנת 1999 וחיו יחד עד לפטירתה ביום 29.1.2010 (להלן: האם המנוחה). למשיב ולאם המנוחה בן משותף שהינו קטין (להלן: הקטין), החי כיום עם המשיב, שהינו אפוטרופסו הטבעי. המבקשים הינם ילדי האם המנוחה מנישואיה הקודמים, ואחיו החורגים של הקטין. המשיב, שהינו מהנדס במקצועו, חתם בשנת 2010 על חוזה עבודה לתקופה של שנה עם חברה ישראלית הפועלת בקפריסין, כאשר בכוונתו של המשיב היה לקחת את הקטין עימו לקפריסין לאותה תקופה.

2.        המבקשים, שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למשמורת על הקטין ולחלופין לקביעת הסדרי ראיה עמו, ביקשו כי יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ (להלן: הצו) כלפי הקטין. לבקשתם זו צירפו המבקשים כתב התחייבות (להלן: כתב ההתחייבות או ההתחייבות), אשר על פי לשונו התחייבו בו המבקשים לפצות את "המשיבים" בגין כל נזק שייגרם להם על פי הצו ככל שתידחה התביעה או שהצו יפקע, כאשר המשיבים שצויינו בבקשה הם הקטין והמשיב.

3.        בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה והוציא את הצו. ואולם, ביום 23.12.2010 בוטל הצו, לאחר שבית המשפט הכיר בזכותו של הקטין לצאת מחוץ לארץ עם אביו. על כן הגיש המשיב תביעה לפיצויים לבית המשפט לענייני משפחה שעילתה בנזקים שנגרמו למשיב לטענתו עקב הוצאת הצו, זאת על יסוד כתב ההתחייבות.

4.        המבקשים מצידם עתרו לדחייתה של התובענה על הסף בין השאר בטענה כי תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת שכתב התחייבות בא להגן על מי שכלפיו הופנה הצו, ומאחר שהצו הופנה כלפי הקטין, ברי כי אין למשיב כל עילת תביעה על סמך כתב ההתחייבות.

5.        בהחלטתו דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתם של המבקשים, מן הטעם שנסיבות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות היענות לבקשה למתן סעד קיצוני בדמות דחיית תביעה על הסף.

6.        על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בה טענו כי אמנם ציינו בכתב ההתחייבות הן את הקטין והן את המשיב כמשיבים, אולם מכיוון שהצו נתבקש כלפי הקטין בלבד, ברי כי צירופו של המשיב לכתב ההתחייבות הינו מכוח היותו אביו של הקטין ואפוטרופסו הטבעי. המבקשים הודו כי אמנם בגוף כתב ההתחייבות אף נכתב כי התחייבות הינה כלפי "המשיבים", אולם טענו כי מדובר בטעות סופר. המשיב מצידו טען כי אין ממש בבקשה, בציינו כי המבקשים גילו דעתם באופן מפורש ובכתב על כוונתם לפצותו בגין נזק שייגרם מן הצו שהוצא כלפי הקטין. עוד הוסיף המשיב כי הדבר אף מתבקש נוכח ידיעתם של המבקשים שהוצאת הצו כלפי הקטין כמוה כהוצאת צו נגדו.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. בהחלטתו קבע כי מעיון בבקשה למתן הצו כנגד הקטין (להלן: הבקשה), עולה בבירור כי המשיב דנא צויין בה כמשיב. בית המשפט ציין כי אמנם בגוף הבקשה נכתב כי הצו מבוקש ביחס לקטין, אולם בהמשכה נכתב מפורשות כי החשש הוא כי המשיב ימלט עם הקטין מן הארץ. לאותה מסקנה הגיע בית המשפט על יסוד עיון בכתב ההתחייבות, שהתייחס מפורשות אל "המשיבים" ואף בו צויין המשיב דנא כמשיב לכל דבר ועניין. באשר לטענה כי בכתב ההתחייבות נפלה טעות סופר קבע בית המשפט כי המדובר בטענה קלושה, המנוגדת ללשונם של כתב ההתחייבות ושל הבקשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ברי שהמבקשים הבינו כי הצו כלפי הקטין מכוון הלכה למעשה אף כלפי המשיב, בהיותו האפוטרופוס הטבעי של הקטין. כמו כן, הואיל ומדובר בקטין, מחויב המשיב בתור אביו להתייצב להליך המשפטי בשמו. לבסוף קבע בית המשפט כי ראוי לפרש את תקנה 365(ב) לתקנות בזיקה לכך שהוצאת צו יציאה מן הארץ כנגד קטין משמעותה בפועל היא כי גם האפוטרופוס הטבעי של אותו קטין לא יוכל לצאת את הארץ.

           מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

8.        לטענת המבקשים, בקשתם מעוררת שאלה משפטית כללית: האם מעגל התובעים על יסוד התחייבות עצמית שניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני על פי תקנה 365(ב) לתקנות, כולל את מי ש"אליו מופנה הצו" בלבד או שמא כולל גם אחרים? לעמדת המבקשים ראוי לפרש את ההתחייבות העצמית על יסוד האמור בתקנה, כך שמכוחה של התחייבות העצמית יוכלו לתבוע רק אלו שאליהם הופנה הצו. באשר לאמור בכתב ההתחייבות בדבר התחייבותם של המבקשים לפיצוי "המשיבים", חוזרים המבקשים על טענתם כי זוהי טעות סופר, ומוסיפים כי בכל מקרה יש להעדיף את כוונתם של הצדדים על פני האמור בטקסט, זאת על פי מבחני הפרשנות המקובלים. המבקשים סבורים כי שגה בית המשפט בקובעו כי היות המשיב דנא משיב במסגרת הבקשה מלמדת כי הצו כוון גם כלפיו, משהמשיב הוסף לבקשה באופן פורמאלי בלבד, כאשר מקריאת הבקשה ברור כי הסעד נתבקש נגד הקטין בלבד. באשר לקביעתו של בית המשפט כי צו עיכוב יציאה מן הארץ המכוון כלפי קטין פועל למעשה גם כלפי האפוטרופוס הטבעי שלו, טוענים המבקשים כי זוהי קביעה מרחיקת לכת שאין לקבל, כזו היוצרת הלכה למעשה עילת תביעה חדשה מכוח תקנה 365(ב) לתקנות.                   

תגובת המשיב

9.        תחילה טוען המשיב כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" משזו עוסקת בנסיבות פרטניות ייחודיות של המקרה הנדון. לגופו של עניין טוען המשיב כי אין המבקשים רשאים לסגת מהתחייבותם המפורשת כפי שנוסחה במסגרת כתב ההתחייבות. המשיב סבור כי נוסח כתב ההתחייבות מלמד על הבנתם של המבקשים כי הוצאת הצו כלפי הקטין משמעותה בפועל הוצאת הצו כלפי המשיב. באשר לטענה כי המקור לניסוח הינו טעות סופר, סבור המשיב כי זו תמוהה, וכי אף אם מדובר בפליטת קולמוס - אין בכך כדי לענות על התנאים שנקבעו בפסיקה בדבר קיומה של טעות סופר. באשר לפרשנות תקנה 365(ב) לתקנות טוען המשיב כי יש לפרשה כקובעת את עיקרי ההתחייבות על מנת לעמוד בתנאי הסף לקבלת סעד זמני. לטענת המשיב, הפרשנות הצרה המוצעת לתקנה האמורה על ידי המבקשים תביא למצב אבסורדי, שהרי ברור כי צו איסור יציאה מן הארץ המכוון כלפי קטין גורם נזק להוריו, הממנים אותו ואמונים על רווחתו. תכליתה של התקנה האמורה הינה לפצות את מי שניזוק עקב הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ, ועל כן ראוי לפרשה באופן שיכיר בנזקם של האפוטרופסים עקב הוצאת הצו.            

דיון והכרעה

10.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ולאחר שעיינתי בתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.

11.      כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן על ידי בית משפט זה אך ורק במקרים חריגים, המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית - כזו החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים במקרה הקונקרטי - או במקרים נדירים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק, לשם מניעת עיוות דין שאיננו מתקבל על הדעת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983); רע"א 7919/00 מזרחי נ' בן צבי (טרם פורסם, 23.11.2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 632 (מהדורה עשירית, 2009)].

12.      בקשת רשות הערעור דנא עוסקת בהחלטה לדחות בקשה לדחיית תביעה על הסף. מדובר איפוא בהחלטה דיונית המורה על המשך בירורו של ההליך לגופו של עניין. כידוע, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב במקרים אלו, לא כל שכן בגלגול שלישי [ראו, למשל: רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ נ' אהובים (טרם פורסם, 18.5.2006); רע"א 10641/08 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' מנאל (טרם פורסם, 23.3.2009)]. את הכלל האמור אף החלתי בעבר באופן מפורש על בקשת רשות על החלטה הדוחה בקשה לדחיית תביעה על הסף [ראו, למשל: רע"א 10406/08 א.דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' מ.ק.ח - מרכז קניות חיפה בע"מ (טרם פורסם, 22.3.2009)]. איני מוצא לנכון לסטות מן הכלל האמור בנסיבות העניין. ההליך מושא הבקשה שלפני עודנו מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, ויש לתת לו למצות עצמו, כאשר טענותיהם של הצדדים תישמרנה להם.

13.      אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.